פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 30  – חני

הצלקת: פסוריאזיס

המילה: התפתחות

בת 22.

כשהייתי בסוף הטירונות שלי, גילית על הגוף כל מיני נקודות אדומות. זה היה נראה לי כמו פריחה.

הלכתי לרופא הצבאי שנתן לי משפחה נגד פריחה והיא כמובן לא עזרה בכלל.

אחרי מס' שבועות המצב החמיר, ניגשתי לרופא נוסף והפעם הוא אבחן את זה כפסוריאזיס.

הוא הסביר לי שמדובר במחלה כרונית גנטית.

באותו רגע הייתי ממש בהלם מהמחשבה שיש לי מחלה כרונית.

כשסיפרתי להורים שלי גיליתי שגם לאבי יש את אותו הדבר.

הטיפול התחיל עם מגוון משחות, חלקן עם סטרואידים.

כל מה שנתנו לי ניסיתי, גם שמן המפ.

במקביל התחלתי טיפולי פוטותרפיה, אבל באותו זמן, פרצה מלחמת צוק איתן ונאלצתי לסיים את הטיפול לפני הזמן ולכן הוא לא עזר.

כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי, המצב שלי כבר היה די חמור ונכנסתי לאשפוז יום שכלל טיפולי פוטותרפיה וטיפול במשחות זפת. זה נמשך חודש שלם.

כשסיימתי את הטיפול הנגעים אכן נעלמו לגמרי, היה לי אז קיץ נהדר, אבל אז קרה אסון במשפחה..

אבי נפטר וכל הנגעים על העור חזרו פי שניים.

כיום אני עדיין מטופלת בפוטותרפיה והמצב סטטי, אבל אני יודעת שאם זה לא יעזור יש פתרונות אחרים.

להתמודד עם מחלה שיש לה נוכחות חיצונית בגיל שלי זה ממש לא פשוט, בהתחלה הייתי לובשת רק בגדים ארוכים. התביישתי וכל הזמן הרגשתי צורך להסתיר, לא רציתי שאנשים יסתכלו ויתחילו לשאול שאלות.

בשנה האחרונה התחלתי להבין שאני לא צריכה להתבייש ואני חייבת ללמוד לחיות עם זה.

ההחלטה הזו עוזרת לי גם ברמת האישית כי אני כבר לא מתעסקת כל הזמן בכמה מייק אפ לשים ומה ללבוש כדי שאנשים לא יראו.

זה גם עוזר לי להוריד את רמות הלחץ, שזה בעצם אחד הדברים הכי גרועים למחלה.

חשוב לי לא להסתיר, במיוחד כדי להגביר את המושעות למחלת הפסוריאזיס, כדי שאנשים ידעו שלא מדובר במחלה מדבקת ואפשר לעשות איתה הכל. ככל שיותר אנשים ידעו ויבינו במה מדובר זה יעזור לכל מי שסובל מהמחלה להסתובב בחופשיות בלי לסבול ממבטים ושאלות של החברה.