פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 22 – אורית

הצלקת: קוצב לב

המילה: חיים

יש לי 2 צלקות באותו מקום.

שתיהן מניתוח של השתלת קוצב לב.

את הניתוח הראשון עברתי בגיל 19 והוא לא היה מתוכנן בכלל…

היה לי איזה שבוע שלא כל כך הרגשתי טוב, הייתי בטוחה שיש לי שפעת.

הלכתי לרופאה שתאשר לי את זה. היא בודקת אותי ומקשיבה לי לדופק ואומרת לי "תשמעי משהו פה לא נראה לי תעלי למרפאה תעשי א.ק.ג".

עכשיו יש לי מום מולד, זה ידעתי מאז ומתמיד אבל זה לא משהו שהשפיע עליי בחיי היום יום.

עשיתי את הבדיקה והרופאה הייתה המומה, היה לי דופק מאוד נמוך, 24. היא ביקשה ממני ללכת לעשות סיבוב מסביב לבניין, לרדת ולהעלות מדרגות ובקיצור, להעלות דופק.

הולכת, חוזרת, אותו דבר. צועקת עליי "אני מזמינה לך אמבולנס זה לא יכול להיות".

אני עונה לה שלא ומה פתאום אני מרגישה בסדר, אני אקח אוטובוס ואעלה לבית חולים.

עוד עברתי בבית לקחתי כמה דברים ונסעתי.

מגיעה למיון, שוב סבב בדיוק, דופק עדיין ברצפה, האחות לא מבינה מה קורה, הרופא מגיע וישר צועק להביא אותי מהר לטיפול נמרץ לב!

ככה כמו שאני, מרגישה טוב, וממש לא מצליחה להבין מה קורה סביבה, לוקחים אותי לטיפול נמרץ המהירות האפשרית.

משם עוברות כמה דקות שאני פשוט לא זוכרת. מסתבר שמתתי. מחיים אותי, אני פוקחת עיניים ושוב מתה.

וככה שוב. סה"כ 3 פעמים שמתתי וקמתי.

אני לא זוכרת כלום. הדבר היחיד שזכור לי זה כשהתעוררתי והרופא מעליי פשוט צועק עליי "איך אין לך קוצב לך??"

מה שהסתבר שעם השנים פיתחתי איזשהי הפרעת קצב לב שפשוט התדרדרה עם הזמן עד שהגיע לנקודה שהלב פשוט הפסיק לפעול.

וכמובן שאז השתילו לי קוצב לב, ומאז אני איתו, חיה. הניתוח השני היה בעצם כשהיו צריכים להחליף לי סוללה, לאחר כ7 שנים. ללא הקוצב הלב שלי לא פועם לבד.

הצלקות הם ממש לא משהו שלילי בשבילי, זה מה שמחזיק אותי בחיים.