לפני כמה זמן חברה שאלה אותי, אם אני רואה את עצמי עושה את מה שאני עושה היום גם עוד 20 שנה. בלי למצמץ אפילו עניתי לה שכן.
ברור לי שיהיו רגעים שאני ארגיש צורך להתפתח, לשנות, לגוון, אבל בסופו של דבר זה בשביל הלקוחות שלי כמעט כמו שזה בשבילי.
אני לא מרגישה שאני עובדת בעבודה סזיפית.
לא מרגישה שאני ברוטינה שחוזרת על עצמה כמו שזה יכול להיראות מבחוץ (צילומים, עריכות, צילומים, עריכות).
כי כל פעם שלקוחה חדשה מגיעה, אני מרגישה איך אני חווה את כל זה מחדש. כל פעם בצורה שונה, שמותאמת לה.
ומהצד שלי, תמיד אני שואפת לשנות, לגוון, גם אם בשביל הלקוחה זה פעם ראשונה, המטרה שלי היא לתת לה את הייחודיות שלה לצילומים.
אז בתקופה האחרונה השינוי/גיוון/התפתחות או איך שלא אקרא לזה קורא לי מבפנים. ולאט לאט אני מגלה חלקים ממנו ואני יודעת בוודאות שבקרוב אבין בדיוק מהו.
אז בינתיים, אני נותנת מקום לדברים שמגיעים בדרך.
את הלוקיישן הזה גילתה לפני כשנה חברה מקומית טובה שידעה שאני כנראה צריכה לראות את זה.
מאותו רגע אמרתי אין מצב שאני לא מצלמת כאן, ובקרוב!
וכך חלפה לה שנה (בושה וחרפה לעצמי אני יודעת), אבל סוף סוף הצלחתי להגיע לשם.
מאז צולמו שם מספר סשנים (צילומי הריון חורפיים, נשיות ועוד כמה שטרם הספקתי לערוך..)
כולם שונים אך עם זאת הייחודיות של המקום שמאחדת ביניהם.
יש שם קסם באוויר, משהו אחר, משהו שהייתי צמאה לו כנראה בתקופה האחרונה.
משהו שהרטיט לי את הלב.
בנוסף, ליד האוטובוס הנטוש, מסתתר לו מין יער קסום.
יש שם בלאגן מוזר כזה של הטבע..
גזעים מטריפים, גבעות שנראה שהגיעו משום מקום, נרקיסים שצצים בכל פיני פינות כאילו מישהו בא ושתל אותם במדוייק.
התחושה שם קצת כמו של יער גשם קטן, אווירה טרופית גם כשבחוץ שמש חזקה.
אז מי שחשקה נפשה גם בסשן צילומים כזה, או קצת אחר.
דברי איתי, ונצא ביחד להרפתקה 
- בניית אתרים
