פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 11 – ריטה

הצלקת: קרוהן

המילה: גיבורה

בת 28.

נשואה.

מרפאה בעיסוק וסטודנטית לתואר שני בבריאות הציבור.

לפני כשנה התחתנתי. שלושה שבועות לפני החתונה גיליתי שיש לי קרוהן.

לאחר תקופה ממושכת של כאבי בטן לא מוסברים, שלשולים, חום, התגלגלתי למיון. עברתי מסכת של בדיקות ואחרי עשר שעות הכירורג מסתכל עמוק בעיניים ואומר: "כנראה יש לך קרוהן". השעה הייתה שתיים בלילה, בעלי  אומר "עד החתונה זה יעבור נכון?"  מסתכלים אחד על השני, צוחקים בקול. זה לא היה מצחיק. זאת הייתה הדרך היחידה להתמודד. הכירורג אמר שאני צריכה להישאר לאשפוז. בגלל שלא כל כך הבנתי מה קורה שאלתי אם יש לי אפשרויות אחרות. לא היו.

אז אני בבית חולים. חמישה ימים, בצום. עושה סידורי חתונה אחרונים ממיטת האשפוז. לאחר השחרור אני מוגבלת מאוד באכילה ושותה פורמולה במשך שבועיים. אח"כ עוברת למאכלים נוזליים ורכים. כמו תינוק שטועם לראשונה.
בחתונה אני כבר מתקדמת למרק עוף, לחם לבן ועוד מאכלים מרגשים. "ירדת המון במשקל, וואו!", זה לא וואו, אבל זה כן פחות שמונה קילו. אני ממשיכה מעקבים ובדיקות, הרופא אומר שהמעי צלקתי ומוצר – צריך ניתוח.

אני עוברת ניתוח לפרוסקופי, ביי ביי 30 ס"מ מעי! עובר בשלום, כולם מתרשמים מההתאוששות המהירה. אני בחופשת מחלה ומנסה לחזור לעצמי. לאחר שבועיים שוב כאבים בלתי נסבלים, ירידה במשקל, בחילות ותיאבון אפס. שוב פעם מיון, מורפיום ועוד מורפיום, הכאבים מרגישים כאילו המוות פה. הגוף חכם וטיפש בו זמנית, הוא מאותת שיש רקמה בגוף שנחנקת וסובלת, אבל די ברגע האחרון. תודה באמת.

שוב ניתוח. הפעם חירום, טראומטי. בוקס בבטן. ובפרצוף. בכל הגוף. יש לך סיבוך מהניתוח הראשון, הידבקויות, המעי נחנק.

שרירי הבטן שוב נחתכים, הפעם עוד כמה ס"מ כלפי מעלה וכלפי מטה, הצלנו לך את המעי ברגע האחרון. שלום מחלקה כירורגית, פעם שלישית גלידה. רגע, אסור לי לאכול עכשיו כמה ימים. זה בסדר אני אשתה מים.

חודשיים אחרי. אני מתחילה להתחבר אל הצלקת כמו שהיא מחברת בין רקמות העור, רקמות השריר והשומן שמתחת. מחזיקה הכל ביחד יפה. דימוי הגוף שלי משתולל בזיגזג. פעם התביישתי בבטן כי חשבתי שהיא אמורה להיות שטוחה. היום אני רואה בנות עם ביקיני והבטן שלהן חלקה. בלי צלקות. שטוחה או לא, זה לא משנה כבר. הבטן שלי כבר לא תהיה חלקה. הצלקת שלי מזכירה לי מה עברתי, מה המשפחה שלי עברה. לטוב ולרע. אני אוהבת אותה ומתגאה בה, אפילו מראה אותה בכיף למי שלא נרתע. הצלקת מזכירה לי שיש דברים שעליהם אין ולעולם לא תהיה שליטה.

חודשיים אחרי. זה מהר מדי? ככה אני, מנסה להיות חיובית. ברגעי שעשוע אני מדמיינת שאני כמו הדמות וולברין (אקס מן, להדיוטות). בעל יכולת מופלאה להחלים מכל דבר שקורה לו. בסרטים תמיד הוא נפצע והצלקות שלו מתאחות תוך שניות. שלי לא, אבל גם אני מתאוששת מהר.