fbpx
תגובה אחת

פרוייקט צלקות//סשן 1 – נעה

למי שלא שמע עדיין על פרוייקט הצלקות שלי, אספר קצת..

רעיון הפרוייקט עלה לפני כשנתיים. תמיד נמשכתי לצלקות.
הן נראו לי יפות ומיוחדות. הסתקרנתי לשמוע את הסיפור שמאחוריהן ולא תמיד העזתי לשאול.
וכשכן העזתי גיליתי עולם חדש, גיליתי נשים חזקות ויפות, ובעיקר אמיצות.
ויש כאלה שעדיין בדרך לשם, וזה בסדר.
החלטתי שאני רוצה לתעד את הנושא. כי בזה אני טובה.
ואם אני יכולה לעזור ולהוציא סיפורים כאלה לאור אז למה לא בעצם?
הפרוייקט יהיה מלווה מכל מיני סוגים של נשים וצלקות,
מטרתו העיקרית היא לעזור לכל אחת לקבל את הצלקת ואת מה שמאחוריה.
עדיין אין צפי לסיום הפרוייקט.
עדיין אין קונספט סופי לאיך בדיוק הפרוייקט יוצג ואיפה.
גם אני עוד בתהליכים וממצולמת למצולמת אני בונה אותו צעד צעד.

מוזמנים לדף הפייסבוק של הפרוייקט שם אעדכן על התקדמותו:  https://www.facebook.com/pg/MyScarsProject

ועכשיו למצולמת הראשונה שלי, נעה, הבמה שלך.

פרוייקט צלקות

פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 1 – נועה

הצלקת: קיסרי

המילה: יצירה

 

יש לי שתיים. שתי צלקות.

"מה? לא עשו לך באותו מקום?!?!" לא. לא עשו.
מתוך הצלקת המשורטטת יותר יצאה עלמה.
שנתיים חיכינו שתסכים להצטרף אלינו.
טיפולים. כישלונות. מאבק. והצלחה. שני פסים על מקל אחד, שכבר חשבנו שגם הפעם לא.
ההיריון היה מלא דאגות – עוברית קטנה ותסמונת גנטית שבחרה דווקא אותה מכולם.
בקורס הכנה ללידה, תרגלנו נשימות ודמיון מודרך כי היה ברור שלא אוכל לקבל אפידורל בגלל בעיה בקרישת דם.
בינה לביני סיכמנו שהיא תהיה הכי בריאה והכי מדהימה ואיך שתמיד תמיד רציתי.
בסוף שבוע 38 התגלה מחסור חמור במי שפיר.
ניסו לזרז. ינואר. גל קור מטורף. הכל קפוא. למה שתרצה לצאת?..
אין ברירה. ניתוח.
ולא. בן הזוג לא יכול להיכנס. הרדמה מלאה. את לא יכולה לקבל אפידורל, זוכרת?
עוברת לי מחשבה בראש לוותר על הכל.
שיעלו אותי לחדר ומתישהו היא תצא. כשתרצה. כשיתחמם.
אחרי שנתיים ארוכות, ראיתי את התינוקת שלי לראשונה כשהייתה בת 7 שעות.
לא הבנתי כלום. לא הייתי שם בסוף התהליך. הורדמתי. ולקח לי כמה חודשים טובים להתעורר.
עד גיל שנה עוד היה לי שטף דם על חצי בטן וצלקת משורטטת.
פרוייקט צלקות

שנתיים ותשעה חודשים אחר כך מתוך הצלקת העקומה יצא יותם.
הפעם, הבטחתי לעצמי, זה בדרך שלי וכמו שצריך.
עובר גדול. מתפתח יפה. הריון בסיכון וצלע שבורה, אבל אני לא מוותרת.
מתרגלת נשימות. ודמיון מודרך. כמו אז
שבוע 38. לא ילדת? קדימה! ניתוח!
אתם טועים. הפעם זה יהיה אחרת. הוא ואני יכולים.
אני אשבר מלקבל עוד ילוד שאין לי מושג של מי הוא כי לא הייתי שם בסוף.
תנו לי פעם אחת את הקלוז'ר. בבקשה.
מסכימים לתת זירוז. צירים מקסימים. אין פתיחה. בכלל. די. אי אפשר יותר. אנחנו רוצים תינוק בריא, לא?
הפעם מרגישה שזה בשליטתי, שעשיתי הכל. מעבירה עוד ציר ארוך בנשימות על שולחן הניתוח.
בהתאוששות אני מרגישה שיושב לי פיל על בית החזה. לא יכולה לנשום מרוב כאב.
לא כאב לי ככה אז. משהו לא בסדר. 5 שעות בהתאוששות.
מחליפים את העירוי שיצא ממקומו. מזרימים אליי משככי כאבים שאפשר לתת רק אחרי שכבר אין עובר בבטן
שוב רואה לראשונה ילד בן 7 שעות.
אז הצלקות שלי? הן אובדן השליטה שלי. והיצירה שלי.
והמדרגה המחורבנת הזאת כי מישהו לא חשב שנכון לטרוח ולתפור כמו שצריך.
"בטן מניבה" אמרה לי מישהי. מה מניבה, מה? אני אפילו לא ילדתי..

פרוייקט צלקותפרוייקט צלקות

 

תגובה אחת

  • השבravit frank 18 דצמ

    תמונות מהממות וסיפור מרגש ….

השאר תגובה


שלחי לי וואטסאפ
x