16.5.24
אז בעוד הפרופיל שלי מתמלא בשיתופים כואבים או מרגשים,
ובעוד אני מעבירה עוד יום בחוסר וודאות בלתי נגמר… אני מזכירה לעצמי שבשבילי, אני צריכה להחזיק במשהו.. וכשאני משתפת, אני נזכרת במשמעות.
במה שהצילום והכתיבה עושים לחיי.
אני מדפדפת בדברים שכתבתי בחודשים האחרונים כל פעם שהיה לי משהו לזרוק החוצה אבל לא יכולתי או לא הרשתי לעצמי לפרסם ברשתות, הכנסתי לשם, לפתקים הקטנים של הטלפון.
אני קוראת על החודש הראשון שלנו בתאילנד.
זה היה החודש בו הרגשתי הכי תלושה מאז תחילת המלחמה.
נכון אני בתאילנד אז למה לעזאזאל לא טוב לי?
שיתפתי על זה קצת בראיון שעשו לנו קצת אחרי שנחנתנו (לינק לכתבה).
זה שאתה במקום אחר זה לא אומר שהקשיים מהארץ לא באים איתך.
רק שעכשיו, אתה עדיין בלי הבית שלך רק בארץ רחוקה.
בלי המשפחה, בלי הקהילה והאנשים שיכולת להתבכיין איתם שעות כי כולנו באותה סירה, בלי עזרה מהמשפחה ועדיין בלי מסגרות..
אז בחודש הראשון היינו בעיקר מבולבלים.
אחרי שבועיים הבאנו שאנחנו לא חוזרים אחרי חודש כמו שהיה בתכנון הראשוני ומיד הארכנו.
באותו רגע הבנתי שאין מנוס מלהכניס את הילדים למסגרות כי כבר יותר מידי חופש משגע את כולם.
קצת פחות מחודש הם החזיקו במסגרות (כולל כמובן שבועיים של התאקלמות), ואז פשיטה של האימיגריישן.
בלאגן,חסרים מסמכים, בית הספר נסגר עד להודעה חדשה.
עוד פעם כאוס, כי כנראה לא היה חסר לנו… מפה לשם אקצר לכם והחלטנו לחזור אחרי שהות של 3 חודשים, היישר לאותה נקודה שעזבנו.
בתוך הכאוס היה גם הרבה קסם שקרה שם, מקווה לשתף אותו איתכם בהקדם ובינתיים קצת קסם מהפעמים האחדות שהצלחתי להוציא מצלמה..
- בניית אתרים
