פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 29  – רונה

הצלקת: תאונת דרכים

המילה: סיפור חיי

רונה מספרת לי את הסיפור שלה בלחש, כי גם את הקול היא איבדה בתאונה.. זה הסיפור שלה:

בגיל 15 עברתי תאונת דרכים. אני לא זוכרת מה היה שם, אבל סיפרו לי ומאז סיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים שזה הזכרון שנחרט לי.

חזרתי מטיול בצופים בירושלים, האוטובוס עצר בצד הדרך בכביש הבקעה ואני רבתי עם המדריכה. אין לי מושג על מה אבל זכור לי שהייתי אז ג'ינג'ית עצבנית קצת …

חציתי את הכביש בכעס רב ומכונית שנסעה בערך על 120 קמ"ש פגעה בי והעיפה אותי.

נפצעתי מאוד קשה. משם למיון ואז לשיקום, לא ברור אם אני ישרוד את זה או לא.

הייתי בקומה שבועיים, אבל 3 חודשים אני לא זוכרת כלום. בדיעבד מזל שאני לא זוכרת כי המצב שלי היה מאוד קשה. ממה שמספרים לי התעוררתי מאוד לאט מהקומה, הייתי משותקת ברוב חלקי הגוף והיה רופא אחד שנתן תקווה קטנה ואמר שאולי יש סיכוי לשיקום.

העבירו אותי לבית חולים שיקומי. זאת הייתה תקופה נוראית, אף אחד לא הבטיח שיש לי סיכוי אבל עדיין אמרו לי שאולי אז כדאי לנסות בכל הכח.

לאט לאט התחלתי לתקשר ולהזיז איברים. 3 שנים הייתי מאושפזת שם, מגיל 15 ועד 18, כל גיל ההתבגרות בעצם. הייתי בשוק טוטאלי ולא הבנתי מה לעזאזאל אני עושה עם הגוף הזה, הוא לא שייך לי בכלל. כל התהליך היה מלווה בנצחונות קטנים. הרגע שהצלחתי לעמוד על הרגליים, לעשות סיבוב במחלקה… ואז הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי, והיי, אני נס רפואי.. אוקי אבל..

אנחנו לא שומעים אותך, ולמה את הולכת כל כך לאט, ולמה את יושבת מוזר וכל הזמן זזה באי נוחות, ואת לא יכולה לעבוד פה… הקולות האלו היו בעיקר בראש שלי אבל אני לא ויתרתי. גם במהלך השיקום שלי היה לי מאוד חשוב להשתמש בראש שלי, ותוך כדי השלמתי בגרויות.

אחרי השיקום הבנתי שככה יהיו החיים שלי. אני אנסה לעשות דברים, אולי אני אצליח ואולי לא.

אז הלכתי לעשות תואר בקולנוע, והצלחתי. החלטתי לביים סרט, והצלחתי.

הסרט שלי מדבר על נכות ומיניות, אחד הדברים הפחות מדוברים בחברה שלנו, נושא שהוא טאבו.

הרגשתי שאני עושה סוג של שליחות עם הסרט הזה, לכל הנכים והנכות ולא מדברים על זה.

הסרט קיבלת חשיפה מאוד גדולה, גם בפסטיבלים וגם ביוטיוב יש לי משהו כמו 200 אלף צפיות.

הסרט יצא ב2010 ועד היום אני מסתובבת איתו בכל מיני פורומים של מטפלים, סטודנטים לרפואה, מדברת וכותבת בנושא. לקח לי זמן להבין שעם כל התאונה פשוט חטפתי כפה בנשיות שלי.

הייתה לי פגיעה רב מערכתית, הייתי צריכה טיפול בכל איבר בגוף שלי כמעט, אבל מעולם לא התייחסו לפגיעה במיניות שלי.

כיום אני מתמודדת עדיין וכנראה שאתמודד תמיד בפגיעה בעמוד השדרה, מה שהשפיע על כל הגוף.

יש לי אסימטריות וצד ימין יותר חזק מצד שמאל.

אני שואלת את רונה לגבי הצלקות עצמן, פתאום היא נזכרת ומספרת לי שהייתה תקופה שהיא הייתה הולכת רק עם חולצות גולף, כדי להסתיר את הצלקת בצוואר. אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי לשחרר אבל זה כנראה בא באותה תקופה שהמודעות שלי לנשיות ומיניות עלתה.

היום אני די מחבבת את הצלקות, בסופו של דבר הן סיפור חיי.