פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 27  – אנה לב ארי

הצלקת: סימני מתיחה

המילה: חכמה

סימני המתיחה שלי מלווים אותי שנים, כל אותן השנים שאני נמצאת בעודף משקל.

נולדתי ברוסיה, בגיל ינקות ההורים שלי התגרשו ובגיל 6 עליתי לארץ עם אימי ואחי.

הגענו לירושלים ובשנים הראשונות שלנו בארץ חיינו בבית משותף עם משפחה נוספת.

גם סבתא ,דודה ואבא שלי (שכבר היה אז נשוי בשנית) עלו לארץ והיו תקופות שגם גרנו איתם.

אמא שלי הלכה לאולפן ולעבודה ומהר מאוד מצאתי את עצמי כל היום בחוץ, עם חברים, מתארחת

בבתים, וסה"כ מוקפת כל הזמן באנשים.

התחלתי להשמין סביב כיתה ד'-ה', מכל מיני סיבות רגשיות שהציפו אותי אז. אני לא ממש זוכרת את זה, מניחה שסביב כניסתו של בן הזוג של אמא לחיינו. המשקל לא הפריע לי, אבל לאמא זה כן התחיל להפריע והיא הלכה איתי לרופאה. הרופאה אמרה לה "אל תדאגי היא תקבל ווסת והיא תחזור לעצמה".

זה לא קרה, המשכתי לגדול, גם בגיל וגם ברוחב.

בגדול ניהלתי חיים רגילים ועשירים של נערה מתבגרת. הייתי יוצאת למסיבות, נמצאת עם חברות,

הייתי ממש בכל מקום.

מבלי ששמתי לב, למדתי פשוט להתנתק מהגוף שלי. ממש יצרתי הפרדה בין

אנה לבין הגוף שלה.

הביקורת שספגתי על הגוף שלי בסופו של דבר הייתה נטו מהמשפחה שלי,

אף פעם לא קראו לי שמנה, הייתי מאוד חברותית והרגשתי שכולם מתייחסים אל האופי שלי.

בבית היו קצת דיסוננסים. מצד אחד סבתא שלי הייתה מפטמת אותנו באוכל וממתקים, מצד שני אמא, סבתא ודודה היו מעירות לי על המשקל. היו דיבורים בסגנון של "זה לא בריא", "את לא תמצאי חתן" וכאלה. כנראה שזה לא ממש עניין אותי באותו רגע כי פשוט חייתי את החיים שלי, ובגילאי ה20+ זה התחיל להכות בי.

אז הבטן שלי וסימני המתיחה נמצאים שם סביב ה-15 שנה האחרונות, מבחינתי הן תמיד היו שם.

אף פעם לא התעסקתי עם דיאטות ואוכל, אמא שלי היא זאת שהייתה ועדיין מתעסקת בזה.

בסופו של דבר תמיד היה לי חשוב לאהוב את עצמי כמו שאני. כמובן שיש הבדל בין להגיד את זה לבין להרגיש את זה אבל זאת הייתה המטרה שלי.

כשהגעתי לצפון זה היה אחד מרגעי השיא שלי בחיים. תמיד ידעתי שאני רוצה לגור במקום שקרוב לטבע ולמים, ודווקא במקום הזה שכל כך אהבתי, המשכתי לעלות במשקל, היה לי טוב.

היה שלב שהבנתי כמה אני מפרידה ביני לבין הגוף שלי, גם שזה 2 יישויות נפרדות בשבילי, ופתאום זה הכעיס אותי מאוד.

טסתי עם חברה לחופשה ביוון וקיבלתי החלטה שאני קונה ביקיני. עד אז הייתי נכנסת למים בלבוש מלא, לאט לאט עם השנים התחלתי להתקלף. הקנייה של הביקיני הייתה נקודת מפנה בחיים שלי, הבנתי שה-כ-ל בראש שלי (כלומר קול שהחברה והמשפחה שלי שתלו בי שלימים הפך להיות שלי). כשחזרתי לארץ חרשתי כל פינת נחל אפשרית. נשים היו ועדיין ניגשות אליי ואומרות לי שאני מעוררת בהן השראה ושאני אמיצה בעיניהן.

מבחינתי אין פה עניין של אומץ, זה אמור להיות הדיפולט שלנו. להיות מי שאנחנו ולא להתנצל על זה. נולדנו פלא הבריאה וכך אנחנו ללא קשר לאיך שאנחנו נראות או עושות.

הייתה לי בחירה ללכת עם עצמי עד הסוף, קיבלתי איזושהי השלמה שאני והגוף שלי הוא אחד.

כיום אני מטפלת בנשימה שזה אחד הדברים שהכי עזרו לי להתחבר לעצמי ולשחרר חסמים.

היום אני נמצאת במקום כל כך מחובר לבטן שלי, לפעמים אני מעבירה את הידיים על הסימנים ופשוט מתחברת.