פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 20  – מיה

הצלקת: סרטן

המילה: מלחמה ושלום

באמצע החיים, מכשיר הפקס שבביתי בישר לי שיש גרורה בחוליה 7T בעמוד השדרה שלי, ממקור לא ידוע.

אם כן, זה פשר הכאבים הבלתי נסבלים בגב, שכל כך הציקו לי בשנה וחצי האחרונות, חשבתי..

כעבור מרוץ של בירורים רפואיים התבררה התמונה הלא פשוטה: גרורה של שני סוגי סרטן בלוטת התריס בחוליה האכולה, מספר נגעים בחוליות נוספות ובאגן.

סיפור רקע: 5 שנים קודם לכן, לאחר לידת בני הצעיר בניתוח קיסרי, הופיע גוש גדול שלא היה ברור מה טיבו בבלוטת התריס שלי, והוחלט להסירו בניתוח. בתוצאות הפתולוגיה נכתב: גידול שפיר.

5 שנים מאוחר יותר התברר שהגידול לא היה שפיר אלא ממאיר ואלים מאוד, ולחיי נשקפה סכנה ברורה. נאמר לי להשתדל לא לזוז יותר מדי, שלא יקרה משהו עד הניתוח הדחוף שנקבע לי שבועיים אחר כך.

לחרדתי הרבה שלב המחלה נקבע כשלב 4, אך התנחמתי בפרוגנוזה הטובה יחסית, הודות לגילי אז, 45.

שבועיים אחר כך עברתי ניתוח אמבוליזציה, שכלל כניסה דרך וריד במפשעה אל הגידול בחוליה 7T  בעמוד השדרה, והזרקת חומר לסתימת כלי הדם של הגידול.

למחרת היה ליל הסדר, שנת תשס"ז, אפריל 2007. החזקתי מעמד בגבורה עד המרק עם הקניידלך.. אבל אח"כ נאלצתי לפרוש, הכאבים היו יותר מדי קשים.

נקבע שבאותו לילה היה עלי להגיע אל בית החולים, הניתוח הגדול נקבע למחרת בבוקר.

נשמתי לרווחה.. סוף סוף אני מטופלת! סוף סוף יש מישהו שמבין, ושיודע מה צריך לעשות. לא רציתי לשמוע יותר מדי את הליכי הניתוח, כי מה ששמעתי הלחיץ מדי.. ובכל זאת, הבנתי שמאחר שהגידול אכל חוליה שלמה, כולל מה שמתחת לחוט השדרה, היה צורך להסיר קודם כל את המחצית הנותרת של בלוטת התריס (בקדמת הגרון), ואחר כך יהפכו אותי, יפתחו את עמוד השדרה ויסירו את כל החוליה, שבעצם כבר לא היה חוליה אלא הגידול הסרטני עצמו. אחר כך יוציאו צלע מהצד וממנה ייבנה גוף חוליה חדש, אותו ישתילו במקום החוליה החסרה; הצורך בגישה כפולה למקום הכתיב כניסה כפולה, דרך הצד ולשם כך תיחסם ריאה אחת, ודרך הגב. אחרון חביב: קיבוע טיטניום, עשוי 17 חלקים, יושתל לאורך כל עמוד השדרה, במשקל 1.5 ק"ג, לשמירת יציבות עמוד השדרה.. לא רציתי לשמוע יותר..

אחרי 11 שעות ניתוח, 18 שעות שהייה בטיפול נמרץ וארבעה ימי אשפוז, ירדתי מן המיטה. כשהתעוררתי מן הניתוח, הייתי המומה מהסדציה, אך מאושרת לגלות שאני מצליחה להזיז את ידיי ורגליי, לפחות אני לא משותקת.. כבר טוב. הייתי מחוברת ועקודה בכל כך הרבה נקזים וצינורות, עירויים ותרופות, וכמעט לא יכולתי להסתובב, והתמונה האחת והנכספת במוחי הייתה אותי, פוסעת החוצה, על מדרכת בית החולים, חופשיה, הביתה. היום אני יודעת שזו הייתה תמונת ההצלחה שלי, שמשכה אותי לעבר ההחלמה.

רשימת מצאי מהיקף המחלה שלי: שמונה שנים עד לרמיסיה מלאה, רופאים מקצועיים ונפלאים לצד צוות סיעוד מנצח ליוו אותי בשבעה ניתוחים,שלושה טיפולי יוד רדיואקטיבי במינון גבוה, עירוי תרופתי במינון הולך ויורד, והורמון תירוקסין כל בוקר. ובכלל אלה לא נכללו הצורך בהסתגלות (בהצלחה חלקית בלבד) לתחושת הכובד והלפיתה החזקה במרכז הגב, עקיצת הזרמים החשמליים לאורך עמוד השדרה, הכאבים של חילופי העונות, קורטוב חוסר יציבות, קומץ איבוד שיווי משקל, מזעיר מסורבלות, לא מעט מיגרנות, והרבה עייפות, תשישות של ממש, שהצריכה אותי לשכב כל שעה בערך…

הצלקות שלי הן עדות ליציאת המצריים הפרטית שלי.

כיום, אחת עשרה שנים אחרי, אני מספרת את הסיפור שלי בהרצאתי, "סיפור מבפנים" – איך זה מרגיש להיות חולה/מחלים סרטן, ומה נדרש ממני כדי להצליח לעשות את הדרך חזרה ולשנות את סוף המחזה, מסרטן אלים ביותר בשלב 4 – לניצחון מלא על המחלה, ובכלל.