אין תגובות
פרוייקט צלקות - מוריאל עציוני

פרוייקט צלקות // סשן 23  – אורית

פרוייקט צלקות // מוריאל עציוני

סשן 23  – אורית

הצלקת: תאונת דרכים

המילה: חוזקות

 

את הצלקת קיבלתי בגיל 22. היום אני בת 34

גדלתי כילדה שמנה, היו לי הרבה קשיים, ביניהם גם חברתיים כמובן, אבל בעיקר קושי עם עצמי

שנים שהרגשתי שהחיים פשוט עוברים לידי. וכל הזמן הייתי מתלוננת על החיים ושואלת את עצמי שאלות כמו למה אני פה ולמה אני צריכה לסבול כל כך… הייתי ילדה מאוד עצובה.

ואז, בגיל 22 עברתי תאונת דרכים. כאילו זימנתי שהיא תבוא.

באותו זמן התנדבתי במשטרה כי הצבא לא גייס אותי בגלל עודף משקל.

יצאנו למרדף משטרתי. אני ישבתי מאחורה באמצע ללא חגורת ביטחון.

בשלב כלשהו השוטר שנהג איבד שליטה ונכנס בעמוד, ואני עפתי בתוך הרכב.

פתחתי את הראש לשניים, איבדתי המון דם, היו לי שברים בחוליות הצוואר, ריסקתי את הפנים, שברתי את השן הקדמית ועוד ועוד..

השתתקתי בחצי גוף. באותו רגע איבדתי הכרה כמובן, אבל כשהגעתי למיון שמעתי הכל. לא הרגשתי כלום אבל שמעתי את מה שהלך סביבי, שאומרים שיש לי פגיעת ראש ושאני בסכנת חיים..

בעצם הייתי כלואה בתוך הגוף שלי, בדיעבד אני חושבת שזה היה הרגע שצעקתי מפנים שאני רוצה לחיות.

הייתי בטיפול ונמרץ ולקח זמן עד שחזרתי.. וגם כשחזרתי לא יכולתי לראות כי העיניים שלי היו מפוצצות בשטפי דם, אבל כל הזמן זיהיתי קולות. של המפקדים שלי, של אמא שלי…

בשלב מסויים הצלחתי קצת לדבר. גם הזיכרון לטווח הקרוב שלי נפגע קצת.

עברתי פוסט טראומה מאוד קשה, תקופה מאוד מאוד לא פשוטה.. מעבר לכאבים הפיזיים הכאבים הנפשיים היו הקשים מכל, פשוט לא היה שום חיבור בין הנפש לגוף.

זמן מה לאחר שעברתי לשיקום בתל השומר, התחלתי להתחבר לאלוהים.

מגיל קטן הייתי מחוברת אליו אבל ברגע הזה הייתי הכי מחוברת שאפשר להיות.

עשית דבר שנקרא התבודדות, גם זו לא הפעם הראשונה שעשיתי את זה אבל הפעם זה באמת היה שונה.

הייתי כותבת לו מכתבים ומדברת איתו המון. באחד הפעמים שאלתי אותו למה הוא עשה לי את זה? שאלתי אם כועס עלי, אם עשית משהו לא בסדר.. ביקשתי שיתן לי סימן, סימן למה שקרה, שאני אדע אם זה לטובתי או לרעתי..

לא עברה שניה ובטלוויזיה הופיע שיר. השיר נקרא אור, ואני אורית. הקשבתי למילים ובאותו רגע הצטמררתי כי הבנתי שזה הסימן שקיבלתי ממנו, הבנתי שהוא ריסק אותי כדי לבנות אותי.

לאחר תקופה גם מצאתי מכתב שכתבתי לו לפני התאונה, כתבתי לו שיקח אותי, שלא טוב לי פה.

מאז השיר הזה מלווה אותי, הייתי שרה אותו לעצמי במהלך כל השיקום. וזה עזר לי, מאוד.

את השיקום סיימתי במשקל שיא של 130 ק"ג. יום אחד הסתכלי במראה ואמרתי לדמות שבמראה: " את לא קשורה אליי, זה כבר לא אני"

הייתי כבר במקום אחר, היו לי הרבה כוחות נפשיים שלא היו לי מקודם. ובאותו רגע החלטתי שאני רוצה לצאת מהמצב הזה. הייתי בלרדת בגדול, ירדתי המון במשקל.

מאז היו לי עליות וירידות, בנוסף גם הכרתי את בן זוגי היום, התחתנתי והבאתי לעולם את מיה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את הצלקת. הייתי בטוחה שאף אחד לא ירצה אותי, שהושחטו לי הפנים. הרגשתי שאם עד עכשיו הייתי סוג ב' בגלל המשקל אז עכשיו אני סוג ג'. אם הייתי יוצאת לדייטים הייתי ישר מספרת שהצלקת מתאונת דרכים, היה לי מין צורך לשחרר את זה ממני עוד לפני שהתחילה הפגישה.

בשלב שכבר הייתי יותר מחוברת למי שאני התחלתי גם לקבל את הצלקת. הבנתי מה היא שווה, מה היא בשבילי. שבזכותה הבנתי שאני כל יכולה, שיש לי כוח.פרוייקט צלקות - מוריאל עציוני

השאר תגובה